מנגינה

1 1 1 גיליון 47 בְעצָם יְש לָיְ לָראוָת בְערמְוָת שלָ ניְיְרוָת שמְלָאיְם בְאוָתיְוָת וָמְסִפֶריְם . כמְוָ שהוָא אוָמְר, שזה בְטחַ יְשעמְם אוָתיְ וָכדאיְ שאניְ אשאר בְחַוָץ . וָבְכלָ זאת אניְ נמְשכת לָשם, אבְלָ לָפֶניְ זה אניְ מְשאיְרה את הקַפֶה עלָ השיְש, שלָא יְיְשפֶך כמְוָ שקַוָרה לָיְ לָפֶעמְיְם כשאניְ מְתרגשת, וָאז הוָא יְגלָה . אניְ נעמְדת בְפֶתחַ . בְהתחַלָה אניְ מְבְקַרת את החַדר עם העיְניְיְם . וָאצָלָוָ, וָרקַ כאן, התריְסִ פֶתוָחַ, כיְ הוָא אוָמְר שזה עוָזר לָוָ לָהסִפֶיְקַ יְוָתר . וָמְהחַלָוָן השמְש עכשיְוָ נכנסִת וָמְסִנוָוָרת, וָאניְ רוָאה שניְ ריְבְוָעיְם שלָ אוָר . וָגם כשאניְ עוָצָמְת את העיְניְיְם, הם שם . וָלָאט לָאט הם פֶחַוָת מְבְריְקַיְם וָיְוָתר כתוָמְיְם . כשאניְ פֶוָקַחַת את העיְניְיְם אחַריְ כמְה דקַוָת, הם מְוָלָיְ, הריְבְוָעיְם האלָה, בְכלָ מְקַוָם . עלָ הניְיְרוָת, המְדפֶיְם וָהקַיְרוָת . אניְ נכנסִת וָמְרגיְשה את הלָבְ שלָיְ בְחַזה . אניְ מְעבְיְרה את האצָבְעוָת עלָ התיְקַיְוָת שעלָ השוָלָחַן . אניְ עוָבְרת לָצָד שלָ הכיְסִא וָמְתיְיְשבְת עלָיְוָ . הוָא חַ...  אל הספר