62 פרק אחד-עשר אינן מנסות להתפרע באותה מידה . מימי לא ראיתי ילדים כה פראיים, 3 אפילו ילדי הרחוב אצלנו אינם כאלה" . יוסף לוריא מתאר ביומנו אלימות בין תלמידים בגימנסיה הרצליה, חוצפה, ואווירה של "הפקרות" . הוא מתלונן על שלושה תלמידים שנתנו סטירות לתלמידים אחרים וטוען כי "אנחנו איננו שמים לב לחוסר המשמעת [ . . . ] צריך לאחוז באמצעים יותר רציניים כדי לחזק 4 את המשמעת" . הסופר יוסף חיים ברנר מתאר בספרו מהתחלה, המבוסס על ניסיונו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה, תוכנית של תלמידים לגנוב את יומן הכיתה, שכן "כל דפיו כבר מלאים הערות ונזיפות לתלמידים . אין מקום לבן [ . . . ] כל השיעורים עוברים בנזיפות, בדברי מוסר על חוסר- המשמעת, בצעקות, בהפרעות, בלחישות, בשליחת פתקאות, בהוצאה 5 מן המחלקה, ופלוני התלמיד אף קבל היום דחיפה הגונה בגבו" . לוריא ואנשי ונשות חינוך אחרים הסבירו כי מעשי הקונדס של התלמידים החריפו במיוחד בתקופה שקדמה ל"מלחמת השפות", כשבקרב התלמידים הייתה אווירה של מרידה בסמכות, ובייחוד באותם המורים שייצגו עבורם את ההתנגדות להוראה בשפה העברית . כך למשל בסמינר למורים של חברת "עזרה" בירושלים היו ת...
אל הספר