118 טענתי כך בדרפור ובאנגולה . טענתי כך לפני חמישים שנה בדיוק, באסון מעלות, כשעשרים ושניים תלמידים נלקחו כבני ערובה והוצאו להורג על ידי ארגון טרור שאינו חמאס . טענתי כך שוב בשבעה באוקטובר, כשחמאס לא הבדיל בין מבוגרים וילדים . ולא חדלתי מלהכריז, בכל נימה אפשרית, לכל אורך חיי, שלהפוך את החרפה הזאת, לבחון את מותו של ילד כהכרח מבצעי, כנתון סטטיסטי, כפרט מסוים, אינו אלא לחשוב באופן ברברי . כך אני חושב בכל פעם שצץ לנגד עיניי, ברשתות החברתיות, דימוי של גוף קטן חסר חיים הנמשה מן ההריסות בידי אביו או אמו — או כשאלה כבר אינם בין החיים, בידי אדם זר הממלא את מקומם של האב והאם . ואני חושב כך בדיוק גם כאשר הגוף הקטן הזה צונח ארצה מקליע, פצצה או פגז שירו צאצאי הנשמות הטהורות מן השטעטלים, שהטירוף הנאצי נחסך מהם במאה הקודמת וגופם לא ספג גז או נשרף . הייתי צריך לומר זאת . הייתי צריך להבהיר את הדברים . ואין לקח שעליי ללמוד בנושא מאנשים שלא הזילו עימי דמעה על הילדים שבשאר אל-אסד הפגיז בנשק כימי בדמשק, הילדים שטבעו בלַמפֶּדוּזַה, 119 הילדים שדיממו למוות בתימן, בניגריה ובמוגדישו . הלאה, זה קל מדי . מנגד, אנ...
אל הספר