228 רמי לבני או על שילוב של בגרות והתיילדות ועל משחקיות מילולית ומוזיקלית, בלי שיעלה איתם דימוי שקשור לכוורת . פוגי, יודוקוליס, ברוך ומגפיו, ארי ודרצ'י, גוליית, הילד המזדקן, הטמבל וכל שאר גיבורי השירים מלווים אותי כל השנים כידידים נאמנים — מאכזבים הרבה פחות, אגב, מחברים שבמציאות . אח, כוורת . נהגתי לומר בחצי לצון שאני אוהב את כוורת כמעט כמו את ההורים שלי, ואפילו לא התאפקתי ופעם בישרתי על כך חד-צדדית לדני סנדרסון, כשחלף עם האופנוע שלו לידי ברחוב . כאדם מעשי, הוא עצר והבהיר לי מייד שעליי לקחת בחשבון שאין לו כל כוונה להכין לי ארוחות ערב, או להזכיר לי לצחצח שיניים . לשאר חברי הלהקה טרם סיפרתי . חששתי שהם עלולים להירתע מכך שמבּריוֹת אוטונומיות הם הפכו להיות ציורים ואובייקטים בתוך נפשו של מאן דבעי, שאינם מכירים, ועוד בלי ששאלו את פיהם . אנחנו ? אובייקטים ? רוב האמנים אינם מסוגלים לתפוס את בבואתם כפי שהיא נחרתת אצל הקהל, וייתכן שמוטב שכך . עד כאן ההשתפכות . ועכשיו לניתוח . מה בעצם אהוב כל כך בכוורת עליי ועל עוד מאות אלפי ישראלים ? מה סוד הקסם ? ננסה לשרטט קווי מתאר אחדים לתשובה . עִצמו את עיני...
אל הספר