210 רמי לבני אפשר לצאת ידי חובה ולחתום את העניין בפרישת שורת הדימויים שמקובל לייחס לאיינשטיין בתרבות הישראלית, ולטעון שהיה "סמל" לתקופה, להוויה, לרעיון, למשאת נפש וגעגוע של קהל רחב — השתמעויות שמסתכמות לדמותו הרבגונית, ומקנות לה הילה מיוחדת . אך מענה זה אינו נותן די משקל לכך שאיינשטיין נהנה מהכרה ומעמד יוצאי דופן כבר בשלבים ראשוניים מאוד בפעילותו ; עוד לפני שסחב את כובד המטען שנקשר בו בהמשך . גם לא לכך שזמרים רבים בעלי ביוגרפיה וקווי אישיות דומים, לא הפכו ל"סמלים" כמוהו . ולא לעובדה שלפני כל ממד אחר, אין מחלוקת שביצועי השירים עצמם — לא במסגרת הופעה, לא בתוספת הווי העלומים של "שבלול" ו"לול", ואפילו בניכוי האספקט החזותי — הם שקיבלו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי את תפקיד נושאי מורשתו של איינשטיין . המישור הסמלי אינו מבוטל, הפרסונה עשתה את שלה, אולם לא כאן שורש הדברים . לא באריק איינשטיין ששמו הלך לפניו בתןר שחקן, קומיקאי, כותב פזמונים, מודל להשראה ואייקון, לא בבוהמיין, בגבר רב-הקסם, במסַפר האהוב לילדים ובאוהד הכדורגל — כי אם, ראשית כול, באריק איינשטיין הזמר . בדרך שבה הוא שר . בקולו . כאן זה ...
אל הספר