איך שרים במינורית ? על הישראליוּת הקולית 187 ולאריק סיני ה"מלטף", ליהודית רביץ ה"מדויקת" ולנורית גלרון "מלאת ההבעה" וה"בוגרת", לגידי גוב ה"מרושל" ולמתי כספי ה"אדיש", למאיר אריאל ה"טרובאדור" ולאריאל זילבר ה"משוגע", לשמוליק קראוס ה"רועם", 7 המכנה המשותף של לאלון אולארצ'יק ה"עצלני" — ולעוד רבים אחרים . האסתטיקות הקוליות של המבצעים ברוק הישראלי הוא החתירה אל גרעין הקול, אל הקרקע ה"אובייקטיבית" של הביטוי . כפי שהספרות והשירה המודרניסטיות בישראל ובעולם האמינו שמעבר לרבגוניות של בני האדם קיים לוז אנושי משותף אחד, מהות נצחית בלתי משתנה, ולכן גם ייצוג אובייקטיבי אחד של ה"אדם", כך הרוק הישראלי, במגרשו המצומצם, האמין שמעבר לקשת הדרכים האנושיות להתבטא — יש קרקעית ביטוי אובייקטיבית משותפת אחת, הגרעין הצרוף של כל ביטוי אנושי . ייעודו של זמר טוב הוא להגיע קרוב ככל האפשר אל הגרעין הזה, אל הייצוג שעומד על סִיפו של "הדבר עצמו" — וזו אינה משימה פשוטה כלל ועיקר . כדי להגיע אליו יש לנטרל את הקול מכל עודף : של רגש, של "אני", של התכוונות יתר, של דרמה או של הצטעצעות . מלאכתו של הזמר הטוב מזכירה את מלאכתו של הג...
אל הספר