מבוא 35 מדי לעתים . אינני מיתמם, או מסתיר את קיומו של ויכוח על הזהות הישראלית ועל המוזיקה הישראלית . אולם גם איני ממהר לצלול אליו . העדפותיי בו גלויות מלכתחילה, ויהיו ברורות גם בהמשך, אבל הוויכוח כשלעצמו נעשה כבר נדוש, ועל כל פנים איבד מחשיבותו בשל תמורות הזמן ותנודות הכוח, שמחדדות יותר מכול את הצורך בהבנה של מה שהיה . הישראליוּת כתופעה תרבותית, אפילו הישראליוּת המסוימת שבה אנו דנים כאן — פנים רבות לה . המינוריות אינה מסוגלת כמובן לכסות את כל ההיקף והעומק שלה, כפי ששום מושג אינו יכול לעשות זאת לבדו . אך המינוריות היא לגישתי מושג מפתח להנהרת צד מסוים, מהותי ביותר, של הישראליוּת הזאת : המוּדע שלה . המינוריות היא דפוס מרכזי שבו הישראליוּת ניסחה את עצמה — לעצמה ולעולם, והייתה תעודת הזהות שהישראליוּת כתבה על אודות עצמה . אם להשתמש במטאפורה החבוטה מעט של בית, המינוריות הייתה ה"סלון" של הישראליוּת, ולאו דווקא המטבח או חדר המיטות ; סלון שהציג לראווה אסתטיקה ואתיקה עשירות ומוקפדות, ואולי הצניע את הצללים, את השלדים ואת הסדינים הסתורים . אבל גם לסלון יש חשיבות, ולא רק לחדר המיטות — כפי שהמודע אינו חשוב ...
אל הספר