מבוא 31 בולטים שלו, כמו "העיר הלבנה" בתל אביב, מעונות העובדים, השיכונים או הבטון החשוף ) והאמנות הישראלית של קבוצת היוצרים שהתגבשה סביב רפי לביא, עמדו שניהם במשך השנים במוקד של ויכוח יצרי, הצמיחו אוהדים ומתנגדים, מבקרים וממשיכי דרך . לא פחות מוויכוח אסתטי היה זה ויכוח סמוי על הישראליוּת : מהי, מהי צריכה להיות, ולמי היא שייכת . בשני המקרים, המאפיינים הרזים, העירומים או המחוספסים של פני השטח האמנותיים לא היו רק העדפה אסתטית, אלא גם ביטוי צורני לעקרונות מטה-אמנותיים : אידיאולוגיים, אתיים וקיומיים . האדריכלות הישראלית המודרניסטית, שעם שורותיה נמנים אדריכלים בני דור המדינה כזאב רכטר, דב כרמי, אריה שרון ואברהם יסקי, חרתה על דגלה ערכים של פונקציונליזם, צמצום, ענייניות, כנות והומניזם . היא שאפה להקים בניינים שיהיו "בגובה העיניים" וב"מידת אדם", סלדה מקישוטיות יתר, מאלמנטים עיצוביים מצועצעים ומסגנוּן מוגזם, והרבתה להשתמש בחומרים חשופים וישירי מבע כמו בטון, שנתפסו כסמל ל"אמת הפנימית" . "אדריכלות קונקרטית" כינה חוקר תולדות הארכיטקטורה הישראלית שרון 13 השיח האסתטי-אידיאולוגי רוטברד את הסגנון הזה בספר...
אל הספר