28 רמי לבני "אגדת דשא" הוא מופת מצודד לב במיוחד של האידיאל המינורי, המוּחל ממש על כל שכבה, על כל משפט ועל כל מילה בשיר . כשקוראים את הבית הראשון של השיר, אפשר כמעט לדמיין את מאיר אריאל משרבט את המילים כשמבעד לכתפו ניבטת המוזה של הרוק הישראלי בדמות מורה נוקדנית התובעת ממנו במפגיע : "אל תשכח שאתה כותב שיר ישראלי ! מינוריות בבקשה ! " המשפטים בבית הראשון בנויים על פי עיקרון של סייג בתוך סייג, כאילו בניסיון תמידי לשכך את עוצמתם של תיאורים מילוליים, רגשות ואפילו מבנים תחביריים, לפסוע על בהונות . המאמץ הזה מורגש בכל שלב של בחירת המילים בטקסט . כבר המשפט הראשון, "יש ערמה של חבר'ה על הדשא", הוא משפט מינורי לעילא . אריאל יכול היה להציב פועל במרכז המשפט הזה, לתאר את החבר'ה כמי שיושבים על הדשא או עומדים עליו, אך אין הוא עושה כן . החבר'ה פשוט "ישנם" . הם רק "ישנם" כי קיום הוא הפעולה ה"קטנה" ביותר שאפשר לייחס לבני אדם . הבחירה ב"יש" במקום בפועל משרה רגיעה רטורית . בצירוף "ערמה של חבר'ה", באותה שורה, מושג שוב האפקט הזה באמצעות הורדת המשלב לסלנג . ה"ערמה" ממזגת את היחידים לדבוקה, ולכאורה מוחקת את פניהם...
אל הספר