96 צחוק . לכולם מאוויים פרטיים שאותם הם דוחקים הצידה מול החלום הגדול של הקולקטיב . העלילות קטנות — דרמה הנרקמת בין החברים ( שרק מעטים מהם חברי אמת ) מחומרי היום-יום שבין השבילים . והנה בסיס איתן למחזה כלבבי, צ'כובי משהו . . . " ( מתוך תוכניית ההצגה בין חברים ) . חופשה בבית באיטליה, אי שם בגבול טוסקנה . בנשימה אחת סיימתי לקרוא את בין חברים, ספרו של עמוס עוז, ומיד ידעתי שמסתתר שם מחזה . החברה שאצלה התארחנו אמרה שקיבוץ לא מעניין כבר את הקהל הישראלי, אבל אותי הוא כן . בשבילי קיבוץ הוא עולם שחרוט בי מהילדות, מהנעורים ומהשירות הצבאי . "לא, אני לא ! " עניתי לא פעם כשהייתי נכנסת לחנות והמוכרת הייתה שואלת אותי אם אני קיבוצניקית . אשכנזייה ? זרוקה ? שמנמנה ? מרושלת ? בלי לק ואיפור ? ארץ ישראלית ? גם היום אני לא יודעת לפרש למה חשבו שאני קיבוצניקית, אבל כנראה, בלי ששמתי לב, משהו מה"קיבוצניקיות" דבק בי בימים ובשנים שביליתי שם . כילדה היה הקיבוץ בעיניי מושא להערצה ולקנאה . איזו גלוריפיקציה הייתה לעולם הקיבוצי — על חיי השיתוף, הלינה המשותפת, חדר האוכל, הטייסים, לוחמי הסיירת, חיי התרבות המשגשגים, ערימ...
אל הספר