מאמר שני: כללים בסיסיים המיוחדים ללשון הארמית שבימי קדם היו משותפים גם לעברית

111 כל ל ים ב ס י ס י ים של הג ז י ר ה ה דק ד ו ק י ת ש ל מ י לי ם 106 הכלל של שימור ההברות הארוכות, המעורבות והחזקות הוא זה המוביל לתופעות הבאות : א ( אי השתנות של ההברות הארוכות, למשל : יְקוּם , יְקוּמוּן ; פִּתְגָּם , פִּתְגָּמַיָא . ב ( הוספת דגש, או אות נוּן אפנטטית ] מוחדרת [ , אחרי התחילית בפעלים חסרי עי״ן הפועל, כמו למשל בסורית המילה נֶבּוּז , שהיא למעשה באה במקום נֶבְזוּז , ובעברית המילים יִתֹּם , יַתֵּם שבאים במקום יַתְמֵם , יִתְמֹם ; שכן מטרתן היחידה היא לשמר את ההברה הראשונה כהברה מעורבת ) סגורה ( . ג ( הדגש המופיע בצורה הכלדאית אִתְּפֵל והאות ת האפנטטית של הצורה הסורית אֶתְתְּפֵל ; ) אשר שתיהן שקולות ל אִתְפְּעֵל ( באותם פעלים שבהם אמורה להופיע צורת אִתְפֵּל , כמו למשל : יִתְּשֵׂם , יִתְּזִין , אֶתְתְּרִים , שכן מטרתן לשמר את ההברה 151 השנייה כהברה חזקה . 107 הכלל הבסיסי השני בארמית הוא שימור התנועות, שממנו נובע כי בכל מקום שבו נעלמת אות מנוקדת ) וזה קורה רק כאשר לפניה, או שני מקומות לפניה, יש שווא ( , או אם נעלמת התנועה שלה – עוברת התנועה לעיצור הקודם . כך, אם כן, משתנות ...  אל הספר