לעתיד והשפעתן על ההתנהגות בהווה . כותב שורות אלה נמצא גם הוא באותה קלחת . כמו הרבה מחנכים בני דורי בקיבוץ לא הלכתי להוראה מתוך דחף מקצוע פורמלי כי אם מתוך הרגשת שליחות, כהמשך הפעילות בתנועת הנוער, בכדי לנסות להבטיח את הגשמת ערכי הקיבוץ, גם מתוכו וגם בחברה הישראלית מסביבו . הגישה לא הייתה דוקטרינרית . רציתי שהחניכים עצמם, מתוך שכנוע עצמי, יבחרו כדרך . בוויכוח המהדהד מהימים ההם זכורני שעסקנו רבות בשאלה, אם הקיבוץ הוא "דרך" או "בית" . מה שהניע אותנו, המחנכים, היה רעיון ה"דרך" . היו בינינו שהזדהו עם ה"דרך", כמו שיהודי דתי אוחז בדרכו הוא . אבל לרובנו היו בעת ובעונה אחת, בצד הדחף העמוק גם ספקות רבים . רצינו להנחיל דווקא את הקומבינציה של ספקות ומגויסות, גם של דרך וגם של בית . הכרנו בזכותם של הבנים לעשות לנו מה שעשינו אנחנו להורינו, אבל קיווינו שזה לא יקרה . בראיונות שאביבה מדווחת עליהם מצאתי הרבה פעמים את המלה "בית" . את המלה "דרך" כמעט שלא מצאתי . מלים נרדפות אפשריות ל"דרך" מצאתי, פה ושם, אבל לא את המלה עצמה . מדובר, אם כן, במערכת מורכבת של ציפיות הדדיות של הורים, בנים ונכדים, המוסיפה מערכות...
אל הספר