בגלל המאפיינים הנ"ל "מתנהגים" קיבוצים, שמספר תושביהם בדרך כלל אינו עולה על כמה מאות נפש, כיישובים גדולים בהרבה הן בהיקף ובאופי הייצור והן ברמה ובריבוי של מוסדות החברה, הרווחה, התרבות וההשכלה . כמעט שאין הם זקוקים לתיווך העיר הנפתית או המחוזית, כנהוג לגבי כפרים "נורמליים" . אדרבא, לעיתים "הכפר קיבוץ" משמש מקור תעסוקה לתושבי העיר הסמוכה . קשרי הקיבוץ עם העיר קיימים, אם בכלל, עם הכרך הגדול בלבד . מבחינה היסטורית קיימת לכאורה סכנה, שעקב חדירת הסממנים האורבאניים, עלול לקרות בקיבוץ מה שקרה לכפרים בעולם כולו, כולל בארץישראל : עם התגברות תהליכי העיור ייהפכו מכפרים לעיירות ולערים . ברם, בעוד שהקיבוצים הצליחו מעל לכל המשוער לשלב בצורה אופטימלית את תכונותיהם של העיר והכפר, מבלי להרוס את החיובי שבשניהם, הרי גם בעבר חדרו סממני העיור לקיבוץ באיטיות, תוך תכנון, סינון ובקרה . לעומת זאת תמנע הרקמה האידיאיתחברתית, עליה מבוסס הקיבוץ, וכן השפעתן של התנועות הארציות על יישוביהן, התגברות בלתימבוקרת של חדירת סממנים עירוניים לארצויים . מותר לראות בקיבוץ פתרון ישראלי ייחודי למה שמוגדר בספרות האורבאניסטית...
אל הספר