שנת חירום | 111 מאז שהבת שלנו חגגה חצי שנה הייתה לנו שגרה שבועית קבועה, שליש מהשבוע היא איתי, שליש מהשבוע איתו, ושליש ביחד . גם לאחר שהזוגיות שלנו הסתיימה שמרנו על המבנה הזה, באהבה ורצון משותף לשמור על התא המשפחתי . כשהוא יצא למילואים, נותרתי לבד . פתאום נאלצתי לבנות את לוח הזמנים השבועי בלעדיו, רק אני והילדה לבד, כל יום . ימים שהיו ״שלו״ בהם נהגתי לעבוד עד מאוחר, פתאום הפכו לשלי, וילדה שרגילה לראות את אבא לפחות אחת ליומיים הפכה לילדה שלא יודעת מתי תראה את אבא בפעם הבאה . בהתחלה לא ידעתי בכלל איך מסבירים לילדה בת שלוש מה זה ״מילואים״ . תחת הלחץ וההלם של הגיוס הפתאומי, אמרתי לה שאבא הלך ל״עבודה מיוחדת״ שבה הוא לא חוזר בכל יום הביתה, אך ככל שהמילואים התארכו הבנתי שזו לא הייתה בחירת המילים הנכונה והסברתי לה שמדובר במילואים . ב״עבודה״ יש ממד של בחירה שלא קיים במילואים . אבא לא בחר לעזוב אותנו, הוא היה חייב ללכת להגן עלינו . ניסיתי לשמר את המנהגים שהיו לנו כמשפחה, ולה עם אבא שלה . בימי שישי היא ותמיר היו מכינים חלה ביחד, ואני, שלא היה לי ניסיון באפיית חלות, הופתעתי לגלות שאני מסוגלת להכין ח...
אל הספר