היכין והבועז של חקר השואה, ישראל גוטמן ויהודה באואר, על ייחודיותה של השואה

244 דינה פורת ילקוט מורשת קו של רצף, ואפשר לפחות לנסות לקרב ביניהן . האפשרות השלישית תוצע כאן בזהירות המרבית, ובתהייה האם יש מקום להציע סינתזה אפילו במקרה שלפנינו . אמנם לימדנו הגל שאחרי תזה ואנטי – תזה מגיע תורה של סינתזה, והמטוטלת המניעה את המחקר נעה כדרכה מצד אחד לצד שני, ובחזרה, לפחות עד לאמצע הדרך ; אך האם נוכל לומר, בעקבות בחינת דבריהם של גוטמן ובאואר, המתייחסים לעתים לאפשרות של סינתזה, שלמעשה שתי הגישות הן שני צדיו של אותו מטבע, והן משלימות זו את זו, בייחוד משום שמצד אחד ייחודיות אינה סותרת התייחסות לאירועים אחרים והתעמקות בקורותיהם, ומצד שני אפשר להציע ניסוח כמו אירוע חסר תקדים בעל מאפיינים ייחודיים . כיוון שבשנים שלאחר השואה עסקינן — גם גוטמן וגם באואר החלו לכתוב ולפרסם בשנות החמישים — מותר אולי לשאול האם יש משקל לעובדה שגוטמן היה ניצול, שעבר כמה מדורי גיהינום בשואה, בגטו ורשה, באושוויץ ובמיידנק, ואילו משפחתו של באואר הגיעה עמו ארצה מפראג ערב המלחמה, ב – 1939 . האם ייתכן שלניצולי שואה יש דעה מסוימת בנושא שאנו דנים בו, שונה מזו של מי שהיו במקום מבטחים בעת השואה . זוהי שאלה רגיש...  אל הספר