126 המשנה של רבי "אחיך" – כמו למשל בהנחיה למוצא אבדה לשמור עליה בבית כמעט ללא גבול : "עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" . 11 לעומת זאת, האווירה של הציווי בספר שמות היא אחרת לגמרי – כאן האבדה מיוחסת דווקא ל"אויבך" . הציווי אינו נשען על יסוד החמלה הטבעי, אלא בדיוק להפך : כחובה משפטית שעל האדם לקיים, אפילו כאשר הרגש הטבעי שלו קורא לו לפעול אחרת משום שמדובר ב'אויב' שלו . כך גם עולה מהקשרו הרחב של הציווי, ש'כלוא' בין שתי מצוות זהות לחלוטין : לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָעִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס . לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת . וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ . כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָאוֹחֲמֹרוֹתֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּלוֹ . כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָרֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ . לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ . מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע . וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּ...
אל הספר