אורות | 15 : ביאליק 44 כשסיפר, ידעתי שרק לי הוא מגלה את סוד קיומה . רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, חלחלה ההכרה בשאננות היהירה שבה הקשבתי לו ) . בעיניים עצומות דיבר על הבריכה, במילים כמו חמדה וכישוף והוד ורזי רזים ומתיקות, ולפעמים גם : ערגה, קדושה, גאולה . הכל צפוי בה, אמר, ועם זאת הכל משתנה, עולם שלם, שופע ונדיב, שדיבר אליו בלשון המראות והקולות . לא הצלחתי להבין, כשתיאר לי אותה נשמעו דבריו כמעט קלישאתיים : בבקרים הייתה מזדהרת בשמש כראי זהב ממורט, ובלילות ירח נרדמת כשהיער נאפף קורי כסף ודמם . אבל המשיכה שלו אליה לא היה מוטלת בספק, אפילו את סערותיה אהב, לראות את זעף הרעמים ולשמוע את הבהובי הברקים המתפרקים מעליה כשאיתנים מוטחים בשצף זה בזה, אמר, וידעתי שהוא סופג שם אל תוכו דברים שאיש מלבדו אינו יכול לקלוט . בעיקר אהב אותה ברגעי המעבר, בזמנים שבהם ניתן לחוש בצלילות מיוחדת בשינויים עדינים, כלומר ניתן למי שידע, כמוהו, להקשיב אל חוט השערה של הדברים : עם שחר, כשאדים מהבילים עולים מהמים אל בין כנפי ציפורים ; בדמדומים, כאשר כוכבי השמיים מתבהרים וקווי הגבול מתחדדים ; ובין השמשות, השעה החמקמקה מכולן שא...
אל הספר