• 4 • שירה אשר כל עניינה הוא אך ורק לזעזע באופן ישיר באמצעות וידוי תיעודי חשוף מצמצמת לאפס את היכולת הפרשנית והביקורתית של הקורא ; קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להעריך ולבקר יצירה, אשר מתארת פגיעה מינית אחד לאחד, כי ביקורת שלילית עלולה להתפרש בטעות כאי הכרה בפגיעה . מכאן ניתן אך ללמוד עד כמה מורכבת הדרישה האתית לאי הפרדה בין היוצר ליצירה, כי במקרים אלו היא מציבה חומה אנטי פרשנית ואנטי ביקורתית בין הקורא ליצירה ; באופן הזה היצירה זוכה למעמד מטפיזי מדומה ולא מוצדק . למעשה, השאיפה האוונגרדית האוטופית לאיחוד בין היצירה למציאות היא פורנוגרפיה המשתקת את הספרותי ; היא מבטלת את המרחק האסתטי ופוגמת בקריאה יצירתית . שירי המשוררות שצוינו לעיל מדגימים שניתן לתאר מצוקה חריפה בלי לבלוע את הקורא, הווה אומר, להעלים אותו מאחורי מסך הזוועה . מוטיבים ייחודיים נוספים בכתב העת הם יַלְדוּת והתבגרות ( אלכס בן ארי, שירה מאירי, טל ניצן, עינת עידן, ליאור שטרנברג ) וחֲבֵרוּת — גם זו האפלטונית ( רוני סומק, מרב פּיטוּן, נועה שקרג'י ) . לצִדם מוטיבים מסורתיים של נוף ( מייקל לונגלי, חוזה אנטוניו רודריגז ) , ארוטיקה ( שי ...
אל הספר