• 107 • עכשיו כל התל אביב הזאת בוהה בשתינו ולא מזווית העין, אלא עם כל הגוף, מסמנת אותנו בסימן העבה, המוחק . עצמתי עיניים שוב, צוללת אל הגעש שהידיים שלה כלאו . זה היה טיפול חסר תועלת באופן מכמיר לב, למעט ההפתעה המתמדת של העור מפני הידיים הקרירות, שרוב הזמן הן מכונסות אצלה, פוכרות עצמן, והנה עכשיו הן סוף-סוף משחררות את האוזניים האומללות שלי, מחליקות על העורף, הכתפיים, עד שלבסוף עשיתי תנועה זעירה, כמעט חשבתי שלא תרגיש בה, אבל היא מיד ניתרה לאחור ומשם לצדי ונתנה בי את המבט החרד, זה עזר ? עבר לך ? לרגע שקלתי לשקר, אבל אי אפשר היה, זה יותר גרוע מלבשר לה שלא, לא עזר, אבל תודה, רק שנייה, תני לי רק שנייה לשים ראש על הספסל, והנה כבר הרמתי רגליים ונשכבתי לאורכו, הגוף כולו המה בהודיה, יכולתי להישאר ככה שעה ארוכה, עונג מיוחד במינו להשתרע על ספסל בקפה באמצע האי הכי צרחני של העיר הזאת, אמבולנסים דהרו עד שעלה בדעתי שהיה פיגוע, ופועלים גררו מתקני ברזל ריקים ומקרקשים במדרכה שמנגד, וכלבים נבחו, וקבצנית ניהלה משא-ומתן איום ונואש עם עמוד האין-כניסה, וס' ישבה מעבר לשולחן, מנתרת באי-שקט, להזיז את השולחן אולי...
אל הספר