• 87 • "זה מה שאמרתי," רטן דויד . "בטח, בטח . " ככה התחיל הסיפור שלהם . ככה הם נפגשו, נפלו האחד על השני, סתם כך, על דרך המקרה . שני קבצנים במרכז הספרייה העירונית בפריז . ז'וזף הרים נייר עיתון מהרצפה, ודויד הלך וניקה את משקפיו — ובהיסח הדעת כמעט נפל בין השולחנות . הספרייה שממה באותו היום . הספרנים בהו בחלל הריק בחוסר מעש והתלוננו על סוף חופשת הקיץ . הקבצנים עמדו מנגד, והנידו בראשם זה אל זה, וגמגמו דבר אחד או שניים . ז'וזף הזדקף, וחייך בשיניים שבורות ודויד ביקש סליחה, בכובד ראש ובמחוות גדולות . "זה אתה," אמר ז'וזף, "אתה ! " הבחין דויד . הם ראו זה את זה ברחובות, הכירו אחד את השני מרחוק, אבל מעולם לא נפנו בדברים, מעולם לא החליפו מילה . והנה משהו השתנה עכשיו, הציצו זה בזה, ופתאום הרגישו משהו אחר — מעין קרבה לא מוסברת . ז'וזף הנהן בראשו, "נשב כאן" . ודויד חירחר : "נשב" . ובאמת ככה היה . ז'וזף קרס על הכיסא ואחר-כך פשפש בבגדיו והוציא עיתון קרוע מן הכיסים, וכל הזמן משך באפו ובשרוול המעיל מחה את פניו המזוקנות . דויד לא מש ממקומו . עמד בבגדים מפויחים והסתכל סביבו בחוסר נחת . כמה רגעים בהה, בחוסר ...
אל הספר