ג'ובני ורגה — מאיטלקית: יונתן פיין

• 70 • כשסביבם נשמעו רק רחשי הצרצרים, כשהשמש יקדה במעלה השמים, הזאבה ערמה צרור על גבי צרור, אלומה על גבי אלומה, בלי להתעייף, בלי להזדקף לרגע, מבלי להצמיד שפתיים אל הבקבוק, הכול כדי להיות צמודה תמיד לעקבים של נאני, שהמשיך לקצור ולקצור, ומדי פעם בפעם שאל אותה : "מה את רוצה, נְיה פינה ? " ערב אחד, כשהגברים נמנמו בגורן, מותשים מעמל יומם הארוך, ובמישור השחור רחב-הידיים נשמעו יללות הכלבים, היא אמרה לו . "אותך אני רוצה ! אותך שיפה כמו השמש, ומתוק כמו דבש . אני רוצה אותך ! " "אבל אני רוצה את הבת שלך," צחק נאני, "היא פרגית צעירה . " הזאבה נעצה ידיים בשֹערה, שורטת ברקותיה בלי לומר מילה, והסתלקה . מאז היא גם לא נראתה בגורן . אבל באוקטובר היא שוב ראתה את נאני, בַּזְמן שמוציאים מהזיתים את השמן, כי הוא עבד ליד הבית שלה וחריקת מכבש הזיתים לא נתנה לה לישון כל הלילה . "קחי שק זיתים," אמרה לבתהּ, "ובואי . " נאני הטיל את הזיתים באֵת חפירה אל מתחת לאבן הריחיים, וצעק "הוי ! " לפרדה, לדרבן אותה שלא תיעצר . "אתה רוצה את הבת שלי מריקיה ? " שאלה אותו נְיה פינה . "מה את מביאה לה, לבת שלך מריקיה ? " ענה נאני . "...  אל הספר