הקדמה

• 4 • כאן ראוי היה שתופיע סקירה היסטורית של משוררים, סופרים, חוקרים ומבקרים, שהפכו בסוגיה זו של "מה פרוזה משירה ? " — ובה היינו מזכירים למשל את מיכאיל בחטין ( שפרגמנט פרי עטו משובץ בגיליון זה ) , שמצא את ייחודו של הרומן באיכותו הפוליפונית ( ריבוי קולות ) , העומדת כנגד מרקמה המונופוני ( חד-קולי ) של השירה ; ואת פול ולרי שטען שהפרוזה מפעילה מניפולציה על לשון הדיבור ועל כן אין אמת בתיאורה את העולם, ואילו השירה מפנה גבה לעולם ואינה מבקשת לומר דבר מעבר ללשון עצמה ( כמה מנוכרת הייתה הספרות עבור ולרי ) — אך קוצר היריעה נחלץ לעזרתנו . נצמצם . נזייף דיון על הסוגייה בין שני סופרי מסתורין גדולים : ורנון לי ואדגר אלן פו . את ההבדל בין שירה לפרוזה מצאה לי באיכות שכינתה "עין המשורר" ( צירוף ששאלה משייקספיר ) , כשם מאמרה, שבּו עסקה בסוגיה זו : "אין לי שום ספק ששירה משעממת בהשוואה לפרוזה, אלא שאני משתעממת ממנה באותו השעמום שאוחז בי במנזר . יש בה אלוהות, נצחיות . " * ייחודה של השירה, ממשיכה לי — ובזאת מבדילה בינה לבין הפרוזה — באותה "עין" שמשוררים לבדם זכו בה, המפקיעה כל תופעה מארציותה, זמניותה ויחסיות...  אל הספר