מורן שוב רובשוב

• 132 • מאחורי לְבֵנֶיהָ, דומה ששמעתי מלמול תפילה . וגם מה שנדמה ששמעתי גָווע . ופרסות סוסי שוב נשמעו רוקעות, ופניתי אליו, להכיר בבואו, ובחצי הסיבוב נגלו אליי, חקוקות גבוה בתוך קיר — בלב העתיקוּת האיטלקית הדוממה הזאת — אותיות עבריות . ולא ראיתי כאותיות הללו עשרה ימים . ולשד געגוע טיפּס ועלה בי עד לכל הקצווֹת . והאותיות התחברו למילים שהכרתי ולא העזתי בקול להגות : "מה-נורא-המקום-הזה" . ודקה ארוכה מצומררת נעתקה כל מחשבה מליבי . וכשהקצתי, ראשי רכון על חזי, עוד לפני שפקחתי עיניי, נזכֶּרֶת מתי והיכן אני, ציוץ חד החריד את אוזניי, ופקחתי את עיניי לראות — חולדות . עשרות חולדות . מכרסמות מזון מבּין האבנים . הן כיסו את הסמטה כולה . וגם סוסי עמד ביניהן ורחרח בקרקע . ונזכרתי איך לפנות ערב, לפני שנים, בנסיעה כנגד השמש השוקעת בואכה טוֹלֶדו, מצד הבר הצפוני של הכביש — עשרות ארנבונים, אולי מאות, מכונסים מעגלים מעגלים, להקות להקות, גורים קטנטנים בין ארנבונים בוגרים ואימהות, כרסמו בדִממת הערב את צמחיית החולות ; ובחשכה שירדה על הדרך אל העיר, נראו כולם אפורים — ורק עגלגליוּתם הרכה ואוזניהם הכְּרויות ולעיסתם...  אל הספר