מנו רוזן 226 בתחילת 1962 הם התחילו לעבוד . אמא אספה את כל המסמכים על הוגו : אישורי לימודים, המכתב שמנע ממנו להופיע בבית המשפט, המכתבים שהוגו ולוצי שלחו לנו מגרמניה . היא הסירה את כיסוי הפלסטיק האפור ממכונת הכתיבה והתחילה להדפיס . לנו, כמובן, לא היה מושג על מה היא עובדת . סיגריה בערה במאפרה לידה, היא הייתה מפסיקה להקליד מדי פעם, שואפת מהסיגריה וחושבת . ומתחילה להקליד שוב : טאק טאק טאק . שיעול . טאק טאק טאק . צלצול בסוף השורה . היא עזרה ללוצי לכתוב תצהיר שתיאר את כל הסיפור . איך הוגו בנה את המשרד שלו מאפס בהַאם, ומה קרה כשהנאצים השתלטו . “אובדן הפרקטיקה שהוא בנה בהרבה אהבה היה הלם גדול עבור בעלי, שלא היה מאלה המתגברים בקלות על מכות הגורל,“ לוצי כתבה . “לפני שעזבנו הוא נעצר פעמיים על ידי הגסטאפו שחיפשו רשימות של פעילים יהודים, ומעצרים אלה דיכאו אותו מאוד . “ לוצי תיארה את ההגירה לפלשתינה, את מפעל הגדרוֹת ואת סופו, ואיך הוגו הפך לאיש מכירות בחברה שהוא עצמו הקים . היא גם דיברה על עבודתה בקפה פלטין וציינה עד כמה זה דיכא את הוגו, “כיוון שזה שיקף את ההידרדרות החברתית שלנו בהשוואה למעמדנו בהַאם...
אל הספר