מנו רוזן 184 אנדרטה קטנה בפינת הפארק בגטו . אני לוקח מונית לקברי ההמונים מחוץ לעיר . אם נטשן לא נורתה בתחנת הרכבת ולא מתה בגטו, אז היא מתה כאן . אני לבדי ביער . נהג המונית שהביא אותי הציע לחכות לי, אבל שיחררתי אותו, ואני מתחיל להתחרט על כך . מתחת לְספסל זרוקים מחטים של נרקומנים ובקבוקי בירה ריקים, ובמרחק אני מבחין בשני אנשים, צועקים וצוחקים . נַקר ממין כלשהו מרגיע אותי בתקתוק נעים על עץ גבוה, רוח רכה חולפת דרך העצים, וכמה עלים נושרים לקרקע . היער שקט מאוד, ומעת לעת נשמעת תנועה מהכביש הראשי . קברי ההמונים הם למעשה מסגרות בטון גדולות סביב ערימות עפר . אמא הייתה אומרת “איזה עולם נפלא“ כששמעה משהו בחדשות כמו טֶבח של שחורים בדרום אפריקה, או ראתה תמונה של כפר שרוף בווייטנאם . לראשונה במסע שלי אני נשבר . אני מתיישב על האדמה ובוכה . עוד הרבה שנים אחרי המלחמה, אמא הייתה סורקת את פרסומי המדור לחיפוש קרובים . בעבודתה במשרדו של דוקטור ליכטנשטיין היא הייתה מקשיבה יום – יום לסיפוריהם של אלה שהיו שם . היא הבינה שאנשים לא חוזרים משם פתאום, אבל למרות שהיה ברור שנטשן מתה, אמא בעצם לא לגמרי קיבלה את מות ...
אל הספר