תל אביב ״כשאני אגיע לגיל הזה, פשוט תירו בי״

מנו רוזן 58 הייתה צונחת לתוך הכורסה הכחולה ובו – זמנית מרימה את השפופרת, וישר, בלי גינונים מיותרים מסוג “הלו“ או “ערב טוב“, הייתה אומרת משהו שגרתי בגרמנית כמו : “גברת פּוֹלַק בדיוק הלכה“ או “כבר דיברתי 45 דקות עם טָנטֶה ליזֶה בטלפון“, וכך ממשיכה שיחה ארוכת – שנים עם אִמהּ, שנקטעה מדי פעם על ידי דברים טריוויאליים כמו עבודה, אוכל ושינה . וכך, בכל ערב, במשך שעה או יותר, ישובה בכורסה הכחולה שבהול, סיגריה בוערת בידה, הייתה אמי מנחה תוכנית אירוח יומית, שבה המאזינה היחידה על הקו הייתה מפגיזה אותה בתלונות על ניקיונם של רחובות תל אביב, שאלות על הפעלת מכשירי חשמל ביתיים, דיווחים על בעיות בריאותיות, סוגיית הכלכלה לאן ומצבם של שירותי הדואר ברחבי העולם . הנושא האחרון זכה לסיקור כמעט יומי . יש דאגנים בכל משפחה, אבל אוֹמָה הייתה דאגנית מהמעלה הראשונה . בן משפחה שנסע אז לחו“ל לא היה מטלפן ( שיחות היו מסובכות ויקרות ) , אלא שולח רצף של אותות חיים בצורת מכתבים וגלויות . שבועיים תמימים בלי מכתב או גלויה היו עבור לוצי דגל אדום . שלושה שבועות ללא סימן חיים היו איתות מצוקה נואש, וחודש ללא מכתב פירושו שהגרוע...  אל הספר