תל אביב ״צוּפרידֶן״

מנו רוזן 54 היינו יורדים ברחוב דיזנגוף, ובקרבת הבית אמא הייתה מהנהנת בחיוך, ואחותי ואני היינו רצים קדימה, טסים במעלה המדרגות ומצלצלים פעמיים בפעמון הדלת . לכמה רגעים שנִדמו לנצח, מבטינו היו נעוצים בדלת, ואז היינו מתלבטים אם ללחוץ שוב על הפעמון . אחרי עוד כמה שניות של ציפייה נרגשת היינו שומעים את המנעולים נפתחים, ולפנינו עמדה אוֹמָה ואור בעיניה . אמא ראתה בתחפושות מטרד, אבל אוֹמָה הייתה לגמרי בעניין ותיכננה אותן איתנו משך שבועות . ואז היינו הולכים להצטלם בפוטו גילאי . בשנת 1956 אחותי הייתה “מלכת האביב“ ואני הייתי קאובוי . כשאוֹמָה ואני היינו הולכים יחד ברחוב ופוגשים את אחת החברות היֶקיות שלה, אהבתי לשמוע אותה משבחת אותי בפניה . אוֹמָה אהבה בדיחות טובות ונהגה לספר למכרותיה את החוכמות שלי, שלרוב נבעו מתפיסה מעוותת של המציאות ולא מחוש הומור מיוחד ( כשלמדנו על פסח בגן, שאלתי אותה אם הכירה את פרעה באופן אישי ) . כשהמַכּרה שלה יצאה מטווח שמיעה, אוֹמָה הייתה מסכמת אותה במשפט קצר . רבות מהן סווגו תחת התווית “הַט פִיל מיטגֶמַכט“ ( Hat viel mitgemacht ) , משמע, היא עברה הרבה . לְמה בדיוק התכוונה,...  אל הספר