מנו רוזן 50 שהייתה סקרנית כמו ילדה קטנה . אם קהל התאסף בפינת רחוב — היינו שם ; ואם מישהו ( בדרך כלל אמא שלי ) היה מאשים את אוֹמָה בחטטנות, היא הייתה אומרת, “אני לא חטטנית . אני צמאת דעת . “ איך אוֹמָה ואני תיקשַרנו עדיין לא ברור לי, שכן היא לא דיברה עברית ואני לא דיברתי גרמנית . ואולי זה לא לגמרי מדויק . פעם כשהייתי בן חמש ישנתי אצל אוֹמָה, ולפני שנרדמתי ביקשתי ממנה בעברית ממחטה . היא לא הבינה אותי, אז חזרתי שוב ושוב על המילה בעברית : ממחטה . אוֹמָה ניסתה לנחש לְמה התכוונתי והביאה פריטים שונים לחדר השינה שלי : צעצוע, ספר, כרית, כשפתאום שמעתי את עצמי צועק בכעס את המילה בגרמנית : “טַשֶנְטוּך ! “ ובעצם גם לאומה היה אוצר מילים זעיר בעברית . היא ידעה, למשל, לצעוק “טעות ! “ ולטרוק את השפופרת כמעט כמו ילידת הארץ, כשטילפן אליה מישהו זר . אפשר לומר שלשנינו היה אוצר מילים מוגבל עם מעט מאוד חפיפה . אבל למרות שלא תמיד הבנו את המילים, הבנו את כוונתן, שלרוב הייתה טובה . בפעם היחידה שעולה בזיכרוני כוונה לא טובה שלי, גידפתי אותה . היא התחילה לצחוק, כי דווקא את זה אמרתי בגרמנית : “אַלְטֶה שַכְטֶל“ ( בי...
אל הספר