תל אביב ״יוּוּוּוּוּ-הוּוּוּוּוּ!״

מנו רוזן 40 למטה ותצטרף אלינו לארוחת צהריים . טלפונים סלולריים עדיין לא הומצאו, ומערכת האינטרקום ( מבָּקֶליט שחור ) מעולם לא עבדה . בצד של אבא שלי, הצד הפולני, הייתה לנו שריקה משפחתית, אבל ליֶקים הייתה שיטה אחרת . טָנטֶה ליזֶה מילאה את ריאותיה באוויר וקראה : “יוּ - הוּ ! “ ראשים הסתובבו, אבל לנו לא היה אכפת כי התמקדנו במרפסת הריקה . וכשדבר לא קרה, טָנטֶה ליזֶה עברה לשלב הבא : “יוּוּוּוּוּ - הוּוּוּוּוּ ! “ כלום . היא חיכתה עוד רגע . איזה מתח . “יוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ - הוּוּוּוּוּוּוּוּוּ ! “ ואז אוֹמָה הופיעה במרפסת כמו מלכה, ולרגע עולה בי עכשיו השמחה שחשתי אז כשראיתי אותה . בחצר אני נעצר מול ארבע – עשרה תיבות הדואר החבוטות, המכוסות במדבקות של משלוחי פיצה, מדבירים ושרברבים שזמינים כל שעות היממה . בילדותי לא היו סטיקרים כאלה . המון פעמים ראיתי את אוֹמָה פותחת את תיבת הדואר שלה, אבל כעת אני מתקשה להחליט איזו תיבה זו הייתה . העליונה מצד ימין ? או זו מתחתיה ? מרטין היה אומר : “תגיד שזו השמאלית העליונה . מי הולך להתווכח איתך ? “ אבל משהו בי רוצה את האמת . יש אמת . דברים קרו או לא קרו . בחדר...  אל הספר