מנו רוזן 26 לגרמניה . היא מתנצלת שבגיל תשעים הזיכרון שלה לא מה שהיה . בדירה הקטנה יש שלושה הליכונים . צעירה שחורה בשם ג‘ולי עוזרת לגרטרוד . עד יום הולדתה התשעים במרץ האחרון, גרטרוד נהגה ללכת עם ההליכון, זה עם הגלגלים, עד לתחנה, לעלות על האוטובוס למידטאון מנהטן ולהסתובב שם . אבל עכשיו כבר לא . אנחנו יושבים ליד שולחן קטן במטבח — גרטרוד, ג‘ולי ואני — ואוכלים ארוחת צהריים . נקניקים, עגבניות, לחם, סלט תפוחי אדמה שגרטרוד הכינה . ג‘ולי צוחקת כשאני שואל, למה היא לא אוכלת מהסלט . אני מאפריקה, היא מסבירה, לא מכינים שם סלט מתפוחי אדמה . לפי החישובים שלי, ראיתי את גרטרוד לאחרונה בילדותי, לפני ארבעים וחמש שנה, אבל אני מרגיש כאן בבית . היא מדברת איתי תחילה באנגלית ועוברת בהדרגה לגרמנית, עם הצליל הרך של השפה כנהוג במשפחה שלנו, ומחזירה אותי לתל אביב של אז ולשבט שהשתייכנו אליו — היֶקים . בעוד שעוגיות הדרפיש והצחוקים על המלצר “דני קיי“ היו טקסים משפחתיים ייחודיים לנו, התרבות שלנו הייתה מושרשת באורח החיים היֶקי : טקס הקאפֶה אוּנד קוּכֶן או השְלאפשטוּנדֶה ( הסייסטה המקודשת ) , וכמובן הדייקנות האובססיבית ו...
אל הספר