מנו רוזן 22 אחרי שהיפנים כבשו את מנילה והאמריקאים ניסו לכבוש אותה בחזרה, הפורסטנברגים עברו שבעה מדורי גיהינום . הם שרדו, וזמן לא רב לאחר המלחמה חזרו לגרמניה והתיישבו בפרנקפורט . הוא לוקח לידו תמונה של הוריו . למרטין יש דרך מיוחדת לאחוז בדברים . הוא חופן אותם — פיסת נייר, תמונה, פרוסת לחם — כאילו חייו תלויים בכך . הוא אוחז את התמונה בין אצבע לכף יד ומביט בה ממושכות ללא מילה . “זה לא היה רעיון טוב לאף אחד לחזור לגרמניה,“ הוא אומר אחרי זמן מה . קולו רך כעת ומחושב, כמו קולו של הפסיכולוג המנוסה שהוא . הוא מספר שגם אמא שלו, אלזֶה מנדל, חזרה לבקר בגרמניה אחרי שנים רבות שנמנעה מארץ הולדתה . מאז 1940 היא חייתה בלוס אנג‘לס, עבדה קשה והפכה לאמריקאית, עד כמה שהדבר אפשרי למהגרת . בניגוד לסבתי לוצי שחיה בתל אביב חמישים שנה בלי לדבר עברית, אלזה דיברה אנגלית שוטפת . היא אפילו לימדה מהגרים יפנים את השפה, ומרטין אומר שעד היום ישנן משפחות יפניות בלוס אנג‘לס, שמדברות אנגלית במבטא גרמני . חברים של אלזה אמרו לה שזה רעיון טוב לבקר בגרמניה, לסגור מעגל, לאַחות את הפצע ; אבל אלזה סירבה . היא לא יכלה למחוק מזיכר...
אל הספר