אני ישראל הראשונה 24 ילדיה, יצחק, בהיותה בת שנה . התחושה הייתה שהזקנים לא רצויים בארץ, ומשפחות שהיו בהן קשישים ויתרו על כוונתן לעלות . במרוקו, איש לא העלה על דעתו להשאיר סבא זקן מאחור . אנחנו לא נאלצנו להתמודד עם הבעיה, כי סביי כבר לא היו בחיים . נאמר לנו להתכונן, בשקט ככל האפשר, לעזיבה, כלומר לארוז את המטען ולמכור את מה שאפשר . אנשים ארזו ושלחו את רכושם ארצה ועד שעלו השתמשו במעט שנשאר בבית או בדברים שהשאירו אחריהם יהודים שכבר עזבו . מי שהצליח מכר את ביתו, בדרך כלל ליהודי שבינתיים נשאר במרוקו . באחד הלילות, חודשים לפני שעזבנו, הגיעה משאית ולקחה את המטען שלנו . בתוכו הייתה גם המחברת האדומה שלי, ששמרתי עליה מכל משמר . זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, כמו גם את שאר הרכוש שלנו, שהיה אמור להגיע לפאס ולהישלח ממנה לארץ ישראל . שם, בארץ, יאמרו לנו שאבד בדרך . בשעת לילה מאוחרת, בדצמבר 1956 , עצרו שתי מוניות בפתח ביתנו . תוך דקות ספורות נקשר מעט המטען שנותר לנו על גגן, ואנחנו נדחקנו לתוך המוניות — באחת יצחק עם אשתו רשל והילדים יעקב, יהודה וברוריה, ובשנייה — הוריי, דוד ומרים, אחי משה, אחותי שרה...
אל הספר