210 | אני הילדה מאושוויץ המציאות . מניע רב עוצמה נוסף היה האפשרות לפגוש את מאיר, שהיה באותה עת בירושלים . עם זאת, חששתי לעזוב את מאמע . התייעצתי עם רופא המשפחה שלנו, והוא הבטיח לי שהיא תהיה בסדר . "אמא שלך בריאה", הוא אמר . "מדובר בשבועיים בסך הכול, ואם לא תיסעי עכשיו, לא תוכלי לנהל חיים עצמאיים לעולם" . מכיוון שכך יצאתי לביקורי הראשון בישראל . עם בואי לירושלים, קידמו את פני כמה גלויות כתובות באנגלית דלה בידי מאמע והעלו בי צחקוק . הנחתי שביטחונו של הרופא היה מוצדק ושהיא בריאה . בטיול ההוא התאהבתי בישראל . כבר שמעתי עליה ולמדתי עליה הרבה, אבל המדינה עלתה על כל ציפיותי . נשביתי ביופיו של מדבר יהודה, וההיסטוריה של ירושלים ריתקה אותי . כשמאיר ואני נפגשנו בקיבוץ, נוכחנו ששנינו אוהבים את ישראל והחלטנו לחזור אליה בעתיד . אבל לכל אורך המסע שרתה עלי תחושה מבשרת רעות, תחושה שלא הצלחתי לא להפיג ולא לזהות . והתברר שהחוש שלי צדק . כשחזרתי לברוקלין נודע לי שמאמע נפטרה ביום השני לנסיעתי . מישהו אחר שלח את הגלויות שלה . מאמע נפטרה ב- 29 ביוני 1957 . היא היתה בת ארבעים וחמש במותה . תחושת האשמה שלי היתה...
אל הספר