172 | אני הילדה מאושוויץ שרובו נשים שהיה להן די כוח לעמוד שעות ארוכות בקור המקפיא . רובן היו שלדים ותו לא, אך הן הצליחו לצעוק ולצרוח ולהריע ולשרוק . זה היה הצליל הכי שמח ששמעתי מעודי . בעקבות דגל אדום ענקי, שבפינתו פטיש ומגל מוזהבים, צעדו החיילים ופתחו את השער לקול שאגת ברכות . אחדים מהניצולים רקדו מכוח האדרנלין והאישור שבניגוד לכל הסיכויים הם גברו על ההשמדה . נשים נהרו לפנים ונישקו את לחיי החיילים . כך גם אחדים מהגברים . אחרים נפלו על ברכיהם ונישקו את מגפי הרוסים המנצחים . החיילים חיבקו את השלדים השבריריים בבלואי הסחבות שהסתערו עליהם והשיבו להם נשיקות . חייל אחד ענקי הרים אותי ובחיוך רחב הניף אותי מעל ראשו . הוא אמר משהו ואני לא הבנתי . הסתכלתי על מאמע וגם היא חייכה . אז אמרתי לעצמי שמה שהוא עושה זה בסדר . עד אז חשבתי שכל החיילים מצוידים בקסדות פלדה מפחידות ובמדי ס"ס שחורים-אפורים . הרוסים לבשו מעילים ירוקים כהים . אחדים חבשו קסדות ואילו אחרים כובעי פרווה שטוחים מעוטרים בסמלים לא מוכרים . מה שייחד את הרוסים היה התנהגותם והחמלה שלהם . העיניים הגרמניות היו מלאות בוז ושנאה ואילו אלה של ה...
אל הספר