את מועדון מדורה תיאר באהדה והתפעל מאולם התרבות שלו שהיה בעיניו "מלאכת מחשבת אדריכלית" . על מלוא כתב שהוא "המקום המכובד והרפרזנטטיבי והיציב ביותר" . הסגנון נראה לו "הסתדרותי, או יותר נכון לאומי [ . . . ] זה קהל המוזמנים להצגות הבכורה" . הוא מנה את קהל הסופרים והאומנים המכובד שהגיע למלוא : פה אפשר לעשות עסקים . להיפגש עם מנהלי הוצאות ספרים ולסכם בראשי פרקים את תוכן החוזה . לקבל הזמנות למצבות זיכרון ולמצוא קונים בעלי קירות לתמונות המשתוקקות לקיר . [ . . . ] לשוחח עם המבקרים לאחר הפרמיירה ולקבל תפקידים במחזה חדש . בקיצור, כאן לא אוכלת המוזה לחם-עוני, ואל תשלו את עצמכם - זהו משכנה האמיתי של התרבות הישראלית על הטוב והרע שבה . בדברי השבח של קינן על המועדונים טמון היה גם עוקץ, שכן הוא ביקר את האומנים על כך שיש להם "מקום עבודה קבוע", ושאין שום ריב ומחלוקת בינם לבין החברה . מדבריו ברור כי לא האמין שאומנות גדולה יכולה להיווצר בתנאים של קביעות ושובע . "בעולם הגדול האומנים נמקים בעליות גג ובמרתפים, והם מועמדים לשחפת ורעבים כרונית" . עולם האומנות האמיתי היה בעיניו עולם שבו האומנות היא "ציפור דרור פר...
אל הספר