נטע גוטמן אבנר 290 ללא הרף . ברור לי כי איימי המלחמה ריחפו כ"רוח רפאים" מעל שולחן הכתיבה . מאותה שבת שחורה, הכאב והבכי הפכו למציאות קולקטיבית, חלק משגרת חיינו . מאותו יום, מדינה שלמה מתאבלת וכואבת על שהופקרה על ידי הנהגתה ; על בניה ובנותיה החטופים ; על אלפי משפחות שחוו אובדנים וזוועות בלתי נתפסות ; על אלפי משפחות שנעקרו מבתיהן ; על אלפי אזרחים שנפגעו פיזית או נפשית ומאות חיילים שנהרגו . הכאב והאבל הפכו להיות חלק מעולמם הרגשי של כמעט כל בני בית במדינה . החשיפה לסבל דרך סיפורים ומראות הפכה לדבר שבשגרה, גם לאלו שלא נפגעו ישירות . הכאב והדאגה לא פסחו על הורים, על תינוקות ועלינו המטפלים . הספר אינו דן במלחמה, ולא בהשפעותיה על בריאות הנפש בכלל ועל הנפגעים ממנה בפרט . נוכחותה השפיעה על הלך רוחי ועלו בי אסוציאציות שלחלקן רמיזות בפרקי הספר . תחושות הכאב והעצבות שאפפו אותי כפסיכואנליטיקאית בתקופה של מועקה קולקטיבית, עוררו אצלי כמו אצל רבים אחרים שאלות קשות ומטרידות . חלקן נוגעות לעבודתנו כאנשי בריאות הנפש בתקופה של התפוררות מערכתית, ערכית וחברתית . כיצד מתווכים לקטנים מציאות שגם לנו המבוגרים קשה...
אל הספר