בין טופוגרפיה לבין תהום האנטומיה במובנה הקלסי ביססה את הגוף על גאוגרפיה פנימית . האיברים שורטטו כבני המקום, השרירים כנתיבים והעצמות כשלדות של משמעות . אולם האמנות המודרנית והעכשווית הציבה את הגוף כמסמן שנסוג - לא עוד גוף נטול עור המתפרס כטופוגרפיה סדורה, אלא גוף כמבנה גבולי, רוטט, מתפוגג . כך למשל ג'ני סוויל יוצרת את הגוף ככפל של בשר ותחביר 94 שמסרב להתלכד למבט אנטומי שלם . ביצירתה של סוויל, חזותי כבקולז'ים של מרלן דומה ( Dumas ) , מתחולל מאבק בין הפרטים המוכרים - יד, גב, ירך - לבין תנועות הציור שגודשות, מוחקות, מתנפצות . כך האנטומיה החזותית פונה לא רק לידע אלא לפירוק פעיל של ידע, להצבת הגוף כמרחב של תהום ולא של ודאות צורנית . האי-ייצוג כפעולה אנטומית בתולדות האנטומיה נבנתה תחושת שליטה, הידיעה כיצד "נראה" האדם מבפנים והיכולת לייצג אותו באופן מדויק סימנו את השליטה המדעית על הגוף . אך דווקא פעולת האי-ייצוג היא המרחב שבו האנטומיה החזותית זוכה למשמעות חדשה : לא עוד ייצוג מדויק של האיברים, אלא הסרתם, השמטתם, הצבתם כנפלים צורניים, סימנים חצי-איקוניים . כאן עולה מושג "האנטומיה השלילית" - תנו...
אל הספר