בגרמניה תגיעה הקבוצה ליציבות . הם מעידים על עצמם : "היכרנו את עצמנו בלבד, היינו יחד כל הזמן, שרר יחם הברתי רגיל; היו בינינו יחסים של קבוצה חינוכית" . חמיה, בקיבוץ שמיר, אמרה : "הדרך היתר . ארוכה . איו עבודה כזאת נעשית לפי מירשם בתיאוריה . לפעמים לא ישנתי בלילות והתלבטתי אם נהגתי נכון . לא היו תנאים לפעולה חינוכית, לא זמן ולא כוח אדם . לא היו מדריכים ומטפלות לקבוצות קטנות . והיינו בדרך . היה יתרון למסגרת הקבועה : הילד הגדול אחראי לקטן . אחד אחראי לשני . החלו ללמוד כללים אלמנטריים כנגד זוהמה, למניעת מחלות; שלא להתנפל על אוכל, ואם אין ממפיק לכולם, שיתחלקו ביניהם . ועם זאת, 'לא הוצאתי הלחם מתחת הכרית' החייט היו מורכבים; וצריך היה להעלים עין בהתחלה, לא 'להלשין', גם לא על סחיבות; אחרכך נמצאה הזדמנות להסברה שקטה . ידידים של ממש באו לי מקרב הילדים : עלה, בתהקבוצה, הציעה לי את עזרתה בשליחויות שונות; רחליה, ביוזמתה היא, התחילה לטפל בפעוטים, לרחצם, להלבישם, לעזור להם בסידור חדריהם . היא הצטיינה בנקיון וברגש אמהי מפותה . ניהלה את המטבח . במרץ, במסירות, באהבה" . כורח השעה הכתיב הנהלה עצמית של...
אל הספר