משה לביא

• 83 • ולאחותו, שבחזונם ובנדיבותם עשו את המכון הזה ללימודים מתקדמים אפשרי, כך בתחביר אמריקאי . העצים מעלים שׂדרות דקות כלפי השמים, ואחר כך מתעבּים . הטחבים והחזזיות מתרחבים בקצב השנים על האבן הזו, נצמדים ללוחית ההקדשה, הנחושת מתחמצנת מוריקה על גבי לוחית ההקדשה, מבליטה את הכתוב, האמור כבר לעיל, לא אחזור עליו שנית . הציפורים עודן מצייצות, ועורבים או רֵעיהם מבּין בני הכנף קוראים . העצים מְצִלִּים על זה הספסל כך שהשמש אינה מחממת כאן, הרוח עודנה מקררת, רוח קלה, לא היא הפילה בני עצים הפזורים, נרקבים, על פני האדמה, מזון לבני בניהם . פרושׂים על הקרקע, מרמזים על השלג כרצועת חזייה מתוחה מרמזת על שָׁד, ככלבים המקדימים את בעליהם, זוג נכנס אל שנות העמידה, אחר כך ילד . ספק נער, ספק ילד . גם השביל הוא בן תרבות . יש להבטיח שמסילת היער תהיה זמינה לַכּוֹל, תחזוקת האתר נעשתה אפשרית הודות לנדיבותם של זה וזה, או זה וזו, כך אמרה הלוחית . קול נקר או אדם מפרק בקליפות העץ, קול מטוס חד-מנועי, קול צפירת הדינקי המבשרת את בואה לפני שהיא חוצה את מעבַר הרכבים והולכי הרגל בעיירה ההולכת ומתרחקת, העיירה שהייתה יכולה לה...  אל הספר