בלי אֲבָל / חוֹלֶקֶט~אוּרִיקָרִין

99 עד שהגיעה לגשר המיתרים . אורי חיכה לה עליו, קפץ אל הסאפ ושאל : "נועהל'ה, אפשר להתחבק אתך ? " "כ ן," נועה התייפחה, והם התחבקו חיבוק ארוך ורך . הן שטו מסביב לאנטנות של בנין כלל ואמרו שלום מרחוק למגדל דוד . להקת שחפים חגה סביבן בשלווה . נועה הפסיקה לבכות . השמש יצאה מאחורי ענן והמים התחילו להתייבש . ירושלים נשארה בלי ים ותל אביב עמדה על תִלה . "איזה כיף ! " קרא אור בשמחה לתוך השפופרת, "אף פעם עוד לא היינו בים ביחד ! " ונועה ענתה : "חשבתי שאם אני אבכה ממש חזק אנחנו פשוט ניפגש . " " אבל . . . " אמר אורי . "ב ל י אבל . " אמרה נועה . "טוב," אמר אורי, "אנחנו נפגשנו . " 97 "אני אוהבת את אביב . אביב הוא לא אתה . אני רוצה את אוּר . " "ששש ! אל תגלי, עוד לא יודעים שאני רוצה 'אוּר' . אבל אנחנו בקרוב ניפגש," אמר אוּר וקירב את אזנו לאפרכסת . נועה בכתה ובכתה, היללות שלה הפכו לשיר יפה של כאב . אורי הקשיב לבכי של נועה והרגיש אותו מטפטף על ידיו . הדמעות של נועה התחילו להרטיב שלולית קטנה בחדרה . "יש לי עוד הרבה לבכות," אמרה נועה . "זה בסדר ? " "כן, אני כאן איתך נועהל'ה . " "גם אביב פה, אני יכולה לבכות ...  אל הספר