על מות המחבר ותחיית המחברים

• 133 • ואכן, שיתופי פעולה ספרותיים קיימים וכמעט מובנים מאֲליהם . עם זאת, לאורך ההיסטוריה קמו קבוצות שלקחו את השיתוף ואת ריבוי הקולות צעד אחד קדימה : כפרקטיקה מכוננת . בין הדוגמאות המשמעותיות ניתן למנות את הרנגה היפּנית ואת הסורֵאליזם הצרפתי . לא אזכיר את הוועדה המכוּנה 'שייקספיר' ואת המקהלה המכונה 'הומרוס' . i שירה משותפת מאפשרת לצמדים, קבוצות ומעגלים, להגיע למרחבים פואטיים-חברתיים שמחוץ להישג ידה של הכּתיבה היחידאית . נראה שמדובר בתופעה על-זמנית, שהתקיימה תמיד לצד הכתיבה ה'יחידאית', אשר גם היא מושתתת על אותה איכות דיאלוגית שקיימת בכל יצירה של האדם . שתי הגישות הללו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות : המיתוס בדבר המחבר היחיד הגאון שכותב בהשראה אלוהית לא נעלם, הוא רק פּוּרָק לגורמיו : ההשראה אכן אלוהית היא והמחבר עודנו מחבר ; ההשראה מגיעה משותפיו האלוהיים ( הנושמים, הצומחים, הדוממים ) , ואילו פעולתו היא שילוב- ערבול-מחדש של הטקסטים ( במובנם הרחב ) שספג במהלך חייו ; ואולי מכאן המילה 'מחבר', והרי הוא מחבר . בימינו המרושתים עד בלי די, השיתוף בתכנים הפך לפרקטיקה יומיומית בעבור רבים, והטכ...  אל הספר