ננופואטיקה: נרטיב של זיעור בשירה העכשווית

[ 122 ] ננופואטיקה מ גמה פואטית היסטורית מוכרת מספרויות העולם היא התקרבותו של השירי אל היומיומי . המאפיין המרכזי של מגמה זו הוא מזעור, תנועה כלפי מטה לעבר הקטן והמינורי . המזעור כולל היבט תוכני, למשל המעבר משירה המתמקדת באֵלים ובמשפחות אצולה לכזו העוסקת באדם הפשוט ובסוגיות קיומיות ופרקטיות, וכן היבט צורני, המתגלם במעבר מלשון גבוהה ללשון נמוכה ומרצינות להיתול . לתנועה מהמז'ורי למינורי יש בהכללה סממנים של העדפת הקונקרטי, האנושי, היומיומי, החד-פעמי, האישי, ההומוריסטי, הביזארי, האירוני והמאופק על פני המופשט, האלוהי, המקודש, הקבוע, הקולקטיבי, הרציני, המוכר, הפתטי והמליצי . שירו של דוד אבידן שמובא לעיל עוסק באובייקט יומיומי וזניח לכאורה — מיקרופילם — אלא שעבורו זהו פֶטיש שימושי, שבב מאגי הבנוי מזיכרון מעשי ואנטי-נוסטלגי . הפטישיזם האבידני מתמצת את השאיפה למזעור בדרך מניפסטית רווייה בהומור . הוא תוקף באופן פרודי, ואף אוטו-פרודי, את הגדול, כדבר שחוסם התפתחות בעולם צפוף ( "זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם" ) , ואת החשש המסורתי מן הזעיר והקטן ( "רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת...  אל הספר