הומוריזציה־פופולריזציה בשירה הישראלית

[ 30 ] אבנר זיו ( 1990 ) גורס שהומור הוא כינוי לצחוק כתופעה תרבותית כוללת, ואף לסוג ספציפי של הקומי — זה הקשור לסובלנות, לטוב לב ולהרחבת אופקים אנושית . במחקר הספרות והתרבות רוֹוח השימוש במונח צחוק, אך כאן בחרתי בהומור כיוון שצחוק בא לעיתים גם כתגובה לגירוי פיזיולוגי, כמו דגדוג, או לתופעות התנהגויות, כמו רשע ואלימות . הומור מהווה הגדרה כוללת לסוגים שונים של אמצעים ספרותיים מעוררי צחוק : פרודיה, אירוניה, סאטירה, גרוטסקה, איגיון ועוד . כפי שהראה מיכאיל בחטין ( 1979 , 1989 ) , ההומור הוא רכיב מרכזי בתרבות הקרנבלית . אם נוסיף לכך את דבריו של ג'ון דוֹקֶר, לפיהם התרבות הפופולרית היא צאצאית של תרבות הקרנבל ( 1994 , Docker ) , תתבהר הזיקה בין ההומור לתרבות הפופולרית ויובן התפקיד המרכזי שהוא ממלא בה . ג'ון פיסק למשל מצביע על השימוש הרב שעושה התרבות הפופולרית בפרודיה ובמשחקי לשון ( 1990 , Fiske ) — שתי צורות אסתטיות המפיקות הומור . חוקרים מעטים נדרשו לראשית שילובה של התרבות הפופולרית בשירה הישראלית בשנות ה- 50 וה- 60 ( מאירי, 2007 ; בוכוייץ, 2008 ) , וההומור עדיין לא תואר באופן מובהק כדומיננטה ת...  אל הספר