2.5 ההתגברות על תהום ההתהוות — ״הילד״ כגישה לחיים

מ א פ י י ני ה ע ל א ד ם ה נ י ט ש י א ני 181 ואולם, לא מדובר ביחס ציני נגטיבי, כמו יחסו המתנשא של המוקיון 106 מדובר ביחס שמקבל בפשטות אתמראשית ״כה אמר זרתוסטרא״ . ההכרחיות שבקיום, וממשיך ליצור כמו ילד שממשיך במשחקו בכל הנסיבות, ובכך מאפשר את אותו ״ריקוד על פי תהום״ — כלומר, יצירה עצמית מודעת : בואו, נמית את רוח הכבדוּת ! . . . עכשיו אני מהיר, עכשיו אני עף, עכשיו אני 107 רואה את עצמי מתחת לעצמי, עכשיו אל רוקד בתוכי . אך כך מדברת חוכמת הציפור : ״הנה, אין למעלה, אין למטה ! הטל את עצמך 108 לכל עבר, החוצה, אחורה, ציפור חסרת משקל ! זַמֵר ! אל תדבר עוד ! ״ במידה מסוימת, נדמה שניטשה מאמץ כאן את עקרון האירוניה הרומנטי, אך חשוב לשים לב שעמדתו הכוללת, ובפרט הביקורת לעיל על המוקיון, עולות בקנה אחד עם עמדתו של קירקגור לגבי מושג האירוניה : במובנה הרומנטי, היא אמנם מאפשרת חירות מן המציאות האקטואלית ודילוג על מגבלותיה, אך מתאיינת לבסוף בשלילה עצמית ובניכור, תוך חוסר יכולת לבחור נתיב קיומי כלשהו ליצירה ולפיתוח העצמי . אם אתרגם זאת למונחים ניטשיאניים, מדובר באריה שלא הצליח להפוך לילד ולחזור מן המדבר . ...  אל הספר
כרמל