שובו של המודחק כקתרזיס

מונולוגים מתוך הלא-מודע המשפחתי — דוד גרוסמן ויצחק מאיר 149 כמי שאינו רגוע, והוא חושש שתחרות הבדיחות היא בעצם תרמית, ושהנהג עומד להגיד לו בלי התראה מי משני הוריו מת . הנהג מתחיל לספר בדיחות ודובלה נרגע, אך במופע הוא מספר שגילה בדיעבד שלא הייתה תחרות בדיחות, וכי הנהג בדה אותה בניסיון לנסות לשמח אותו . ההתלבטות מי מההורים מת אינה מתחילה במסע להלוויה כי אם שנים קודם, בסיפור היוולדו, בשאלה למי מההורים דובלה דומה או שייך, וברמז מי ההורה המרכזי של דובלה . האב מתואר כמי שצולם בדרכו לעבודה עם דובלה התינוק במנשא מאולתר שתפר . האם מתוארת כמי שתלויה בדובלה בתפקודי יום-יום והיא מושא אהבתו ודאגתו . למרות מוגבלותה, נוכחותה מנחמת את דובלה גם לאחר מותה, כשהוא חש שהיא 'מחנכת' אותו להקשיב לנהג, כי אמרה לו בעבר שהחיים לא קלים ושצריך לעזור לאנשים לעבור את היום ולא להקשות עליהם . בתום ההופעה, בסיום הסיפור, מגלה דובלה חמלה גם כלפי אביו . בהופעה הוא פורק את רגשות הכעס והכאב ; הוא רואה את הדברים בצורה צלולה יותר, ומגלה במבט לאחור כי בין בני משפחתו שררו אהבה וקשרים של אכפתיות . רגשות כעס מתגלים גם בעברו של אבי...  אל הספר