אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה

9 ספטמבר 5202אלול תשפ״ה גיליון 19 # מעלה לא טרחתי, ודאי שלא באופן עקבי, לשנות את שמותיהם" ( עמ' 62 ) . אם כן, למי שייךָ סיפורם ? האם בשם החירות האומנותית מותר לנו לחשוף פרטים ביוגרפיים של אחרים בלי רשותם ? זהו רגע מטלטל בקריאה, בעיקר משום שהוא משחזר את אותה פגיעה באמון ובפרטיות של תלמידיו, קודם ב"שנות לימוד" וכעת ב סדריק . איבי, שפרט אינטימי מחייו נחשף לעיני כל, אומר בחיוךָ עקמומי כי "אם היינו לבנים לא היית כותב עלינו ככה" ( עמ' 63 ) . הקביעה הזו אכן מעוררת מחשבה : האם עמית היה מתבטא באותה צורה לו היה מדובר בקולגות ישראלים, במשפחתו ובחבריו ? אלו רק שתי דוגמאות המשקפות את הכנות הבלתי מתפשרת של גיש עמית, את המוכנות שלו לעמוד בלתי צודק מול קוראיו . כאן טמונה גם גדולת מעשה הכתיבה : עמית אינו נרתע מלעסוק בשאלות של זהות ומעמד, אינו מתכחש למציאות העגומה שנפלה בחלקם של רוב תלמידיו לשעבר, ואף מרחיק לכת ומנסה לצייר תמונה רחבה יותר, מקיפה ככל האפשר של חיי העובדים הזרים, המהגרים ומבקשי המקלט בישראל . מדו"חות של רשות האוכלוסין וההגירה, דרךָ סיפור עלייתה ונפילתה של רוז פוסטאנס, המנצחת הפיליפינית של ...  אל הספר