צָפוּן בָּרֵךְ - על זיקות שבין ספרים לעטיפתם אַַל  תִִּתֵֵּן לִִי לְהְִִתְְחַַנֵֵּן לִבִִִּי, לִבִִִּי

מ ר ץ 5 2 0 2א ד ר ת ש פ ״ ה ג י ל י ו ן 7 1מ ע ל ה 30 עיצוב שם הספר שעל השער, אפנה למה שעל גבו . כך רובנו עושים מלכתחילה ; הופכים ללמוד על ספר ממה שנמסר עליו דרך הגב . שני בתים ראשונים של שיר מופיעים שם, והשורה הפותחת את השיר דומה במובנים רבים לציור שעל השער : "זְמַנ�ִים רָעִים לְהִתְעַק�ֵשֶׁ עַל יֹפִי" . בצר צודקת . זמנים רעים להתעקש על יופי . זהו משפט גם יפה, וגם נכון, וגם נורא . זוהי אמירה רפלקסיבית או, שוב, ארס-פואטית : בצר אומרת שזה לא זמן להתעקש על היופי ומתעקשת על יופי . בעצם ציור ה"יופי" שבשער, בעצם האמירה, ובלשון היפה כלשונה — היא מתכחשת להכרזה שאך הכריזה ( וזו אמירה רפלקסיבית גם אם היא אומרת ההפך ממה שפירשתי לעיל : הזמנים רעים, והיא בכל אופן תתעקש ) . בספר נמצא את השיר השלם ( עמ' 10 – 11 ) , שמסתיים כך : " כ�ְשֶֶׁהַי�ָרֵחַד� וֹלֵק אֲנִי מַרְשֶָׁה / לְעַצְמִי קְצָת יֹפִי / ב�ְלִי רִגְשֶׁוֹת אָשֶָׁם . ", ואת הבית האחרון בשיר קודם היא פותחת "אֵין מָקוֹם לְכִעוּר ב�ְחַי�ַי, / רַק לְיֹפִי עָמֹק / אוֹ שֶָׁטוּחַ . צִי� וּר / מִשֶׁ� וּק הַפ�ִשְֶׁפ�ְשִֶׁים, / מַפ�ִית רְקוּמָה, שְֶׁקִ...  אל הספר