מעלה | גיליון 10 | סיון תשפ"ג | יוני 2023 | 27 אלדד מתמודדת עם אותו המתח בדרך משלה . בשיר בלי שם היא כותבת : “אוּלַי אַף פַּעַם לֹא נֵדַע / אֵיךְ חוֹזְרִים מִכָּאן, אֵיפֹה נִמְצָא פֶּתַח הַלֵּדָה״ ( עמ׳ 15 ) . התהייה היכן פתח הלידה, כלומר, איך חוזרים לרחם, היא התהייה איך להיכנס חזרה פנימה, לשוב מן החוץ . הדוברת מבינה שאין לכך תשובה, שאי אפשר להיכנס חזרה . “הַיָּד שֶׁהָיְתָה בְּיָדֵנוּ נִשְׁמְטָה כְּבָר מִזְּמַן, / אֶצְבְּעוֹתֵינוּ תּוֹעוֹת בְּתוֹךְ גּוֹלָה״ . בבית הבא נפתרת תחושת החוץ הבלתי נמנעת באופן לא צפוי : “נְבַקֵּשׁ לָדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לַצִּפּוֹר הַזֹּאת שֶׁעָפָה / לֹא נִשְׁאַל לְשֵׁם הַדָּג הַמְּפַרְפֵּר אֶצְלָהּ בַּפֶּה / נַעֲצֹם עֵינַיִם וְנַסְכִּים : הַטֶּבַע הוּא כָּל כָּךְ יָפֶה, / וְאָז נָסַב פָּנֵינוּ אֶל הַחֶדֶר . ״ הבחירה להתמקד בציפור העפה, החיה, ולא בדג המת שבפיה, היא בחירה בתום ובהעלמת עין שמאפשרות להתמקד בחצי הכוס המלאה . כך, הדוברת יכולה להכריז על יופי הטבע, שהוא החוץ, ולהיכנס פנימה . הכניסה פנימה נעשית מתוך השלמה עם החוץ ותרבות שלו . הפרא והסכנה שבחוץ ממוסגרי...
אל הספר