18 | מעלה | גיליון 5 | אדר ב׳ תשפ"ב | מרץ 2022 בשיר הפותח את הקובץ, ☞ "אני מעוררת בעתה" ( עמ' 9 ) , המ- תפקד כמוטו לשירתה, באה לידי ביטוי מובהק חוויה משוחררת ומשוללת עכבות המאפשרת את פריצתה של שירה אישית לאחר פורקן לילי, אל מרחב דמיוני מנו תק מכבלי מציאות ממשית : "אַצְ- מִיחַכְּנָפַיִם, אָעוּף בְּלָבְנוֹ שֶׁל עוֹלָם - / וְאוֹלִיד לִי נְשָׁרִים / וּדְרוֹרִים," נסראללה כותבת בתעוזה רבה בלא מחסום או היסוס כלשהו : "אֲנִי גּוֹנַחַת לִקְרַאת הַשִּׂיא, / שׁוֹלֶ פֶת טְפָרִים, נוֹגֶסֶת בָּעֶצֶם, / שׁוֹאֶגֶת - כְּשֶׁדֹּפֶק הַלַּיְלָה / מַכְרִיעַאוֹתִי . " למקרא השיר הפותח את הקובץ, הקורא מתמלא בדריכות לקראת הבאות דווקא בגלל ההצהרות הגלויות של הדוברת "לקראת בוא יום", כאילו ביקשה להסיר מדרכה כל מעצור נפשי . משיר זה ( כמו מכל שירי הקובץ ) מתעצבת נפש העולה על גדותיה הסוחפת אחריה את הקורא שבוי בקס מיה, מתקשה להשתחרר מאחיז- תה הלופתת, כבול ונסחף כאחת - בשטף הדיבורי של אישיותה רבת הפנים : "פִּרְאִית כִּלְבִיאָה חַמָּה וּמְיֻחֶמֶת, / שְׁבִירָה כְּמַרְאָה, / קָשָׁה כְּאַלּוֹן, / רַכָּה כְּמַנְגִּינַת לַי...
אל הספר