14 | מעלה | גיליון 5 | אדר ב׳ תשפ"ב | מרץ 2022 למשל הגוף הראשון : "בָּאתִי ☞ מְהַסֶּסֶת אֶל לוּחַהַמּוֹדָעוֹת / אוּלַי לִרְשֹׁם שָׁם שֵׁם" ( עמ' 25 ) , לעומת הגוף השני : "לֹא הַכֹּל גָּבֹהַ, אַתְּ מוֹדָה בְּעַצְמֵךְ, / וּבְכֹל זֹאת אֵינֵךְ הַטִּפּוּס / שֶׁיּוֹשִׁיט אֶת הַיָּד לִתְקוֹע / בְּמַה שֶׁנָּמוּך . " ( עמ' 18 ) , לעומת הגוף השלישי : "עָבַר גַּם יוֹם הַשָּׁנָה / הֵם לֹא יָשְׁנוּ יַחַד כִּי נִקְרָא לִשְׁמֹר עַל בֶּן הַדּוֹד" ( עמ' 14 ) . באופן הזה התנועה היא לא רק בקול הדובר אלא בעיקר בנקודת המבט ; מהדיווח הישיר, האישי כביכול, לרטרוספקטיבה חיצונית על האני, לדיווח מרוחק של מעין מספרת כל יודעת . התנועה היא גם לוקלית : מה שמתחיל בתל אביב ובים, והקלסטרופוביה האורבנית – במגיפה, במצוקה נפשית – נע אל המרחבים הכפריים של הצפון, ואף יוצא את מחוזות המרחב המקומי . אך התנועה היא לאו דווקא מהפנים אל החוץ, אלא יותר מבט שנע קדימה ואחורה בזמן, למעלה ולמטה, מתקרב ומתרחק, מעין פוקוס על רגעים, זיכרונות, תחושות או סיפורים . בכל אחד מהמצבים האלה לא קל לנשום, והתחושה היא של דחיסות . יש ערך רב בתנועה הס...
אל הספר